כשיצאנו למסע הפונדקאות שלנו היה ברור לנו שהמצלמה מצטרפת. עוד בשלבים העובריים של הסרט צילמנו ותיעדנו והחלטנו להיות חשופים גם ברגעים שלא ידענו לאן תוביל אותנו הדרך.

ארבע שנים צילמנו.

ארבע שנים בהן ילדינו גדלו אל מול המצלמה, וגם הקשר בינינו העמיק והשתנה. לא תמיד היה קל להדליק את המצלמה, אבל החלטנו שאנחנו פותחים את הבית ואת הלב למעשה התיעוד.

ניסינו ליצור מסמך אישי שבוחן את ההיבטים הרבים בתהליך מורכב ועמוס קונפליקטים.

׳מה שטוב לסרט לא טוב לחיים׳ אמרנו לעצמנו לא פעם, כי כשדברים מסתבכים בחיים זה תמיד נהדר לסרט. המצלמה שימשה לא פעם כמגשרת, ותהליך התיעוד הצליח לרפא מחלוקות וליישר הדורים, התרגלנו אליה, הרגשנו שהיא הופכת מנטל לכוח ובהרבה רגעים שבירים ורגישים נוכחנו לדעת שלא אנחנו מחזיקים את המצלמה, אלא היא מחזיקה אותנו.

תהליך הפונדקאות הפגיש אותנו עם עולם חדש ומורכב, אבל הוא בעיקר הפגיש אותנו עם עצמינו.

אנחנו חולקים את הדרך שלנו בהתרגשות עם קהל חדש שמעניק לסרט בכל צפייה פרשנות אישית.